ראינו שהברכות הולכות ועולות בחשיבותן בשפע הטוב שיושפע על המברכים. עלייה זו מברכה לברכה מתבטאת גם בצורתן של הברכות, בסגנונן ובמבנה פסוקיהן (כפי שתמיד מתבטא "התוכן", "הרעיון" בלשון, בסגנון, ב"צורה"). מספר המלים הולך ועולה:

ו כג          יברכך ה' וישמרך.

 ו כד          יאר ה' פניו אליך ויחנך.

 ו כה         ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

מעין זרם ההולך ועולה.

כבר צויין בעיוננו הקודם שפרשנים, מאלה המפרשים נשיאות פנים שלא כרש"י, ראו במושג זה פנייה אל, התקרבות, הסברת פנים אולם לפי פירוש זה הקשו קושיא על פסוקנו מפסוק אחר. ושתי תשובות שונות ניתנו לקושיא זו.

ראש השנה יז, ע"ב:

שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתוב בתורתכם (דברים י, יז): "אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" וכתיב (במדבר ו , כו): "ישא ה' פניו אליך"?

נטפל לה ר' יוסי הכוהן, אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה?- לאדם שנושה בחבירו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו: בא לפייס את המלך. אמר לו (המלך): עלבוני מחול לך, לך ופייס את חברך. הכא נמי: כאן (בבמדבר)- בעבירות שבין אדם למקום: כאן (בדברים: "אשר לא ישא פנים") - בעבירות שבין אדם לחבירו.

שני הפסוקים היו נראים לבלוריא הגיורת כסותרים זה את זה. פנייה ברחמים אל האדם, יחס חם וקרוב, אולי מחילה וסליחה, ותרנות- מול חוסר ותרנות, דרישת צדק בלי משוא פנים , ללא סלחנות, ואין לכפר פניו בשוחד: והתשובה של רבן גמליאל: ללמדנו את האמת הגדולה, שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד בריותיו יותר מאשר על כבודו. מתרצה וחומל וסולח הוא לעונות שבין אדם למקום, אבל לא לעבירות שבין אדם לאדם. והלוא גם על יום הכיפורים, יום הסליחה והמחילה הגדול, נאמר בו שאינו מכפר אלא על עבירות שבין אדם למקום ולא על עבירות שבין אדם וחבירו- "עד שירצה את חבירו".

אבל לפי פשוטו של מקרא אין כל סתירה בין שני הפסוקים. וכבר העירו בעלי התוספות (ראש השנה יז, ע"ב) שאין כל קושיא, שהרי פסוקנו מדבר על "פניו", פנים שלו אשר ישא אלינו ואילו הפסוק בדברים מדבר בפני האדם המבקש מה' שלא ישיב את פניו ריקם, אשר את פניו לא ישא ה'. אלא שוודאי גם רבן גמליאל ידע שמבחינת לשון הפסוקים אין כל סתירה ואין צורך ליישב הפסוקים, אבל מבחינה רעיונית הלוא באמת הפסוקים מדברים בשני אספקטים מנוגדים. בברכת כוהנים מדובר על חן וחסד ורחמים: ובדברים מדובר על חוסר ותרנות, על דין ולכן לא רק הגיורת שאלה שאלה זו אלא נשאלה היא גם לפני חכמינו. וניתנה תשובה אחרת במדרש במדבר רבה יא, ז:

"ישא ה' פניו" - וכי הקדוש ברוך הוא נושא פנים? והלוא כבר נאמר (דברים י, יז): "אשר לא ישא פנים"? אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שהם נושאים לי פנים, כך אני נושא להם פנים. כיצד? כתבתי (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת", ואדם מישראל יושב הוא ובני ביתו אין לפניהם כדי שביעה ונושאין לי פנים ומברכין, ודיקדקו על עצמן עד כזית, עד כביצה- לפיכך: "שא ה' פניו אליך".

אף כאן נתפשת "נשיאת פנים" כהעברה על מידותיו, כויתור על מיצוי הדין, כעשייה לפנים משורת הדין. אלא שבגמרא לעיל אותה גישה סלחנית, אותו משוא פנים, ניתן לישראל בעבירות שבין אדם למקום, מפני מה? מפני ש"עלבוני מחול לך"- מפני שגדל חסדו עלינו, ואילו בדברי המדרש משוא הפנים- עשייה לפנים משורת הדין על ישראל - בדין היא מגיעה להם. כביכול מסתכל הקדוש ברוך הוא בעמו ישראל ורואה אותם גולים ודוויים, רדופים וסחופים, עניים ומרודים- אף על פי כן לא המירו כבודם, ונושאים עולו ברמה, ועובדים אותו מתוך אהבה ומדקדקים על עצמם "עד כזית, עד כביצה": מכירים שהבחירה שבחר בהם לא בחירה לזכויות ולעושר היא, אלא בחירה לצרות ולעוני ולדלות ולשיפלות- ועם כל זה אין באים עליו בטרוניה ואין קוראים עליו תיגר ואין פורקים עולו ועושים יותר ממה שאמר להם- "אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת" והם על בטן ריקה ושוקקה מברכים ומשבחים את הטוב והמטיב, כביכול נושאים הם לו פנים. ואיך לא ישא הוא להם פנים?

עוד על פרשת נשא