מעיונים של נחמה ליבוביץ
ענוותנותו של משה
יא כט ומי יתן כל- עם ה' נביאים
בעיוננו הקודם ראינו את משה בזעמו, ברגזנותו, וגם אם קמו לו- כפי שראינו- מבין חכמינו ופרשנינו מלמדי זכות הרוצים לרכך את דבריו הנזעמים. מכל מקום התרסה כלפי מעלה יש בדבריו. ר' יצחק עראמה בעל "עקידת יצחק" אמר עליהם(שער שבעים וחמשה):
ומה היה עונשו? הן לא מצינו שנענש על תביעתו זו - אלא שנענה ושמבוקשו ניתן לו. אם כן, האם טעינו במשפטנו עליו - האם שאל כהוגן מאחר שנענה מיד? לא אחת מצינו בתורה כי אלה שלא עמדו בניסיון והעמידו דרישתם שלא כהוגן נענו, אך בתת הקדוש ברוך הוא להם מבוקשם הפך את מילוא בקשתם לניסיון חדש- קשה מן הראשון. והיה אם יעמוד המנוסה בניסיון החדש וכיפר על כשלונו הראשון, והייתה לו בקשתו אשר ביקש שלא כהוגן לברכה ולא לקללה: והנה מסכים ה' לבקשת משה והנה נותן הוא לו עוזרים נאמנים על ידו. יא טז ויאמר ה' אל- משה: אספה- לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי- הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל- אהל מועד והתיצבו שם עמך. יא יז וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן- הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא- תשא אתה לבדך. ועתה מתנסה הוא בניסיון החדש- כיצד יראה הוא את אלה המופקדים לשאת אתו במשא ואשר עליו להאציל מרוחו עליהם. אפיזודה קטנה, מעוטה הכמות בפסוקים ורבת החשיבות, מסופרת כאן בשעת ביצוע צו ה': "אספה לי שבעים זקנים". יא כד ויצא משה וידבר אל- העם את דברי ה' ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אתם סביבת האהל. יא כה וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן- הרוח אשר עליו ויתן על- שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו. יא כו וישארו שני- אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עלהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה. יא כז וירץ הנער ויגדד למשה ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה. יא כח ויען יהושע בן-נון משרת משה מבחריו ויאמר: אדני משה כלאם. יא כט ויאמר לו משה: המקנא אתה לי ומי יתן כל-עם ה' נביאים כי- יתן ה' את- רוחו עליהם. מה קרה כאן? ובייחוד מה משמעות הדבר הנאמר על שני האנשים שנשארו במחנה ואשר נחה עליהם הרוח- יא כו והמה בכתבים ולא יצאו האהלה. בפירוש "הישארותם" של שני האנשים מצויה במסכת סנהדרין יז, ע"א מחלוקת:
ר' שמעון אומר: במחנה נשתיירו. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "אספה לי שבעים איש...."- אמרו אלדד ומידד: אין אנו ראויין לאותה גדולה. אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם: ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולם נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו. ואולם רוב המפרשים מקבלים את דעת ר' שמעון: "במחנה נשתיירו"? וכך ירחיב את דברי ר' שמעון גם דון יצחק אברבנאל (במדבר יא):
ואם כך הוא הדבר, אם נתן להם הקדוש ברוך הוא שכרם. שכר ענווה, ואצל מרוחו עליהם, מהי טענת יהושע ודרישתו לשים אנשים יראים ושלימים אלה, שפלי רוח וענווי לב בכלא? יש לרדת לעומק הויכוח הזה שפרץ כאן בין יהושע ובין משה, כי עיקר גדול נדון כאן. יהושע רואה בהתנבאותם של אנשים "לא קרואים", שלא הועמדו על יד אוהל מועד, סכנה של פריצת גדרות, של התעוררות ספונטנית, של התקוממות נגד "הממסד"? לדעתו- גם למען "הסדר הטוב", ואולי בייחוד למען הסדר הטוב בעבודת הבורא, יש רק לאלה שהועמדו במקום הנכון, ליד אוהל מועד, הזכות להתנבא, ורק כאשר תאצל הרוח אשר על משה- עליהם. הוא דורש בכל תוקף להקפיד על דירוג, על סמכות, על הירארכיה. ואולם משה אינו רוצה "לכלוא את הרוח" (קהלת ח, ח) בגבולות ההירארכיה ואינו רוצה ש "הרוח" תיחלק לפי דירוג של פקידות ממוסדת. משה עונה : יא כט המקנא אתה לי ומי יתן כל- עם ה' נביאים. לכאורה יש בדבריו ויתור על סמכותו בלבד, וכמו שפירש ר' יצחק עראמה בעל "עקידת יצחק" (שער שבעים וחמישה בסופו):
אבל התנגדותו של משה לדברי יהושע אינה רק ביטוי לענוותנות אישית, אלא כפי שהוסבר לעיל גם התנגדות עקרונית לתפישת "הרוח" שטעה בה יהושע. וזה מתברר אם מדייקים בלשון הכתובים. יש לשים לב לשתי מלים במיוחד. ר' יוסף אבן כספי בספרו "משנה כסף" (יא, כט) מדגיש חשיבותה של מלה אחת בדברי משה:
ועוד דיוק בלשון. נשים לב ונשווה: מה אומר הכתוב על אלדד ומידד?- יא כו וישארו שני אנשים במחנה--- ותנח עליהם הרוח --- ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה. מה אומר הנער?- יא כז אלדד ומידד מתנבאים במחנה. מה אומר משה?- יא כט ומי יתן כל- עם ה' נביאים--- ולא אמר משה כדברי הכתוב המספר מה שקרה וכדברי הנער המוסר למשה מה שקרא: ומי יתן כל עם ה' מתנבאים. הרמב"ם עמד על ההבדל בין שני מושגים אלה בדבריו על המדרגות השונות בהכרת "סודות מסודות החוכמה האלוהית" ב"מורה נבוכים" פתיחה לחלק הראשון:
ובכן- לא רק ל"התנבאות" אנשים בלתי קרואים ובלתי מוסמכים לכך על ידי אדון הנביאים מסכים משה, אלא הוא גם מאחל )"מי יתן"( לכל עם ה'' היותם נביאים ולא רק מתנבאים. בדברי משה מצויה המשאלה הגדולה אשר עליה ניבא יואל בחזותו את חזון אחרית הימים: יואל ג א והיה אחרי- כך אשפוך את-רוחי על-כל-בשר ונבאו בניכם ובנתיכם זקניכם חלמות יחלומון בחוריכם חזינות יראו. את דברי משה אלה ואת חשיבותם לדורות מסביר הרב ש"ר הירש:
הוראינו איפוא לדעת, כיצד נהפך כשלונו של משה- "שהיה כבועט במינויו ופקודתו אשר הופקד על עם ה'"כדברי בעל "העקידה"- לניצחון. מתוך כשלונו, תרעומת שלו )יא, יד(: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה". הביאו ה' לידי ניסיון שני ? קשה יותר, והוכיח משה כי אין בלבו קנאה ומוכן הוא להאציל מרוחו ואפילו לראות בלי צרות עין ובנפש חפצה בתת ה' במישרין מרוחו על מי שיבחר בו. ואולם גדולה מזו יראנו משה בהעבירו סמכויותיו ליהושע )בפרשת פינחס: במדבר כז, טו-כג(. בשני משלים שונים מדמים רבותינו את האצלת הרוח של משה על הזקנים כאן ואת נתינת ההוד של משה על יהושע שם. רש"י מביא את דברי חכמינו (יא, יז):
ובמקורו במדבר רבה יג, כ:
ואילו אצל נתינת ההוד ליהושע נאמר במדרש במדבר רבה כא, טו:
הלוא נבין את ההבדל בין שני המשלים. המורה נותן מרוחו על תלמידיו _ אין נגרע מרוחו דבר, ואילו המנהיג מוסר סמכויותיו לבא אחריו- לא נשאר מסמכויותיו בידו כלום. ואף על פי כן נראה בפרשת פינחס, באיזו עין יפה עשה זאת משה. נצטווה לסמוך "ידו" על יהושע והוא סמך "ידיו"- שתי ידיו, בלב שלם .ודווקא יהושע, אשר קינא למשה ולא רצה להשלים עם הדלקת נרות חדשים, הוא עצמו יהיה אובייקט בהראות משה שאין בלבו קנאה אף במערה מכלי אל כלי. |
|||||||||||
|
|||||||||||