מעיונים של נחמה ליבוביץ

עצת יוסף

בעיוננו בסדרה הראשונה לפרשה זו הראינו כיצד נושא יוסף את ה' בפיו בתוך טומאות מצרים ואליליהם, ומבואו מצריימה והיותו עבד בית פוטיפר ועד לעומדו בבית פרעה, הזכיר שם שמים בכל דיבור ודיבור. וביותר בולט הדבר בנאומו הגדול בעומדו לפני פרעה אשר בו חוזר הוא ארבע פעמים על המלה "אלהים" ובכל פעם במקום "אסטרטגי" חשוב בתוך נאומו, עם התחלת עניין חדש:

מא כה את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה.

כא כח אשר האלהים עשה הראה את- פרעה.

מא לב כי- נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשתו .

וברור שכל זה לא מקרה הוא ולא מעין "תיקון הלשון", אלא כוונה ברורה ומחושבת, להראות למלך מצרים ולחכמיו ולשריו ולעמו- לכל העולם האלילי הזה, מי הוא העושה, המגיד, המראה, הממהר לעשות. הפעם נפנה לאותו חלק של נאומו, שבו אין הוא מזכיר שם שמים עוד, בחלק העוסק במעשי אדם ובתפקידו:

מא לג ועתה, ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על- ארץ מצרים.

כא לד יעשה פרעה ויפקד פקדים על- הארץ וחמש את- ארץ מצרים בשבע שני השבע.

מא לה ויקבצו את- כל – אכל השנים הטבות הבאת האלה ויצברו- בר תחת יד- פרעה אכל בערים ושמרו מאלו והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא- תכרת הארץ ברעב. לכאורה תמוהה היא עצה זו מאוד. ותמהו רבים מפרשנינו . איך העיז יוסף, הנוכרי, העבד, האסיר הנקרא מבית האסורים- אולי רק לשעה- כדי לענות לשאלה אחת בלבד, איך מעיז הוא מבלי שנדרש לכך, להשיא עצות לפרעה מלך מצרים, הוא הקטן והבזוי לגדול האנשים בעולמו?

היו מבין פרשנינו שניסו להסביר, כי לא עצה היא זו אלא חלק מפתרון חלום. כן פירשו הרמב"ן: הפרט בחלום (מא, ד): "ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות" והפרט המקביל לו של בליעת השיבולים, מתפרש אצלו כרמז לתוכנית יוסף: את הרעבים יש להאכיל, לפרנס מעודף השובע. ואלה דבריו:

"תאכלנה הפרות": על דעתי הוא סימן שיאכלו שני הרעב את שנות השובע, ומזה למד יוסף לאמר לפרעה: "ויקבצו את כל אכל השניים הטובות… והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב"" כי ראה שהפרות והשיבולים הטובות תבואנה אל קרב הרעות . ואיננה עצה, כי הליועץ למלך נתנוהו? - רק בפתרון החלום אמר כן.

"ונשכח כל השבע" "ולא יודע השבע" (פסוק ל)- פתרון (כא): "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע", כי ראה שלא היו באכילתן בריאות וטובות, רק היו להן למחיה [עודף השובע לא יספיק להשמין את שנות הרעב, אלא רק יספיק להחזיק אותם בחיים]. ולא כדברי רש"י שאמר: "ונשכח ככל השבע" – הוא פתרון הבליעה.

ההבדל בין הרמב"ן ורש"י הוא כאן בעיקר בתפישתם את המטאפורה של ו"תאכלנה", "ותבלענה". יפה פירשו ר' אליהו מזרחי, כי האכילה תוכל להורות "על היפוך המזון לעצם היזון, שהוא הוויית הניזון", והיא יכולה להורות "על היפוך המזון והיעלמו", והנה לדעת רש"י אכילת הרעות את הטובות מבלי שתשתפרנה על ידי כך, מורה על צד ההשחתה של הנאכל ולא על צד היבנות של האוכל. ולכן לדעת רש"י יש לפרש את האכילה והבליעה של השמנות על ידי הרזות כסימן לשכחת ימי השובע בימי הרעב.

ואולם לפי הרמב"ן – הסבור שלא העיז יוסף להשיא עצות לפרעה ושכל דבריו אינם אלא פתרון- לפי הרמב"ן משמשת האכילה והבליעה של הרזות את השמנות כסמל להיות שנות הרעב מתפרנסות משנות השובע, והאכילה נתפשת איפוא מצד היבנות האוכל ולא מצד השחתת הנאכל. יוצא איפוא, שהשוני בין רש"י לרמב"ן בתפישת המובן המטאפורי של אכילה ובליעה נובע מתוך השוני שביניהם, בשאלה, אם היו דברי יוסף "ועתה ירא פרעה" דברי עצה (כדעת רש"י ) או גם היו חלק של הפתרון (כדעת הרמב"ן).

גם בעל "הכתב והקבלה" אינו מניח את האפשרות של מתן עצות לפרעה. אף הוא רואה בתוכניתו של יוסף לפרנסת ימי הרעב. חלק מפתרון החלום. אך שונה הוא מן הרמב"ן בקביעת החלק המסמל את התוכנית:

"ועתה ירא פרעה": התעוררו המפרשים. מי נתן את יוסף להיות יועץ למלך, כי לא נקרא רק לפתור החלום?

ונראה לי, שאין זו עצה בדעתו, אבל גם זה הוא לפתרון. מדהזכיר בסוף החלום הראשון "ויקץ פרעה", וכן פרעה בספרו חלומו ליוסף הזכיר בסוף חלום ראשון "ויקץ ", וכל זה מיותר, כי מה לנו אם הקיץ בינתיים אם לא. ומזה למד יוסף, כי פרעה בעצמו צריך להיות מתעורר ולתת לבו על העניין הנודע לו בחלומו, להיות זריז ומקיץ על הרע המתעתד לבוא בארצו ולעשות כל ההכנות וההזדמנות בזמן ההטבה, להמעיט בו בכל יכולתו את הרע שיבוא אחריו, כי כמו שהיקיצה תורה על ההתעוררות מן השינה, ככה תורה על ההתעוררות אל המעשה. כמו "העירה והקיצה למשפטי", כי כמו שהישן אין לו ככוונה, והער יש לו, ככה המתעורר לכוון אל דבר יכונה מעיר משינה.

ואולם נראה שלשון הכתוב ופרטי דבריו סותרים דעה זו. לשונו של יוסף מורה כי באומרו: "ועתה ירא פרעה", פותח הוא בעניין החדש. ומלת "ועתה" תתפרש: ועתה אחרי אשר הראך אלוהים את הבאות, יש לך מצדך להזדרז ולעשות את שלך, ואין זה נראה כהמשך של פתרון החלום, כהסבר של עוד פרט אחד אשר לא מצא עדיין פתרונו. עוד יש לומר נגד התפישה הזו, שהלוא גם לדעת הרמב"ן וגם לדעת "הכתב והקבלה" אין שום הקבלה בחלום לפרטי הביצוע כפי שהציע אותם יוסף.

הן לדעת בעל "הכתב והקבלה" ראה בחלום רק את הצו להתעורר, לעשות, לפעול, לקדם פני הרעה. ולפי הרמב"ן ראה אף את רעיון היסוד של תוכניתו, שיתקיימו שנות הרעב בעודפי שנות השובע- אך לפי שניהם לא ראה את פרטי הביצוע, והאיש הנבון והחכם והפקידים והאגירה בערים, ועוד אין להם כל רמז בחלום. הרמב"ן גם הרגיש בחולשה זו של פירושו, הרגיש שיש בכל זאת בתוך דברי יוסף מה שאיננו פתרון החלום בלבד ולכן הביע רעיון מוזר והוא:

"ירא פרעה איש נבון וחכם": אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל, כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ. ואמר לו שיהיה נבון וחכם: "נבון"- שידע לנהל עם מצרים בלחם לפי הטף מידו ולתת כדי חיותם, וימכור המותר לארצות אחרות לאסוף עושר וממון לפרעה: ו"חכם" _ שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו [מיני מלחים המשמרים את הפירות לבל יתליעו] , והכסף החי הממית את הכנימה וכיוצא בהן.

ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו, כי "החכם עיניו הראשו. מתוך דבריו האחרונים – התמוהים ביותר- רואים אנו שעדיין קשה לו, האיך יאמר יוסף לפרעה דבר שלא נשאל עליו- "הליועץ למלך נתנוהו?" ולכן מצא הסבר זה- שלא אמרוהו ולא הסכימו עמו בזה שאר מפרשים – שרמז יוסף לפרעה שיבחר בו. ואין זה נראה כלל. מי שהדגיש לשרי פרעה עוד בהיותו בבית הסוהר, שאין הוא חרטום ולא בן חרטום, שאין החכמה משלו, אלא לאלוהים פתרונים ומי שברגע שכל חייו- יציאתו לחרות או שובו לבור להירקב בו- תלויים ברושם שתעשה אישיותו, מדגיש רק , שאינו לא חרטום ולא חכם, אלא:

מא מז בלעדי, אלהים יענה את- שלום פרעה.

רש"י :

אין החכמה משלו, אלא אלוהים יתן ענייה בפי ההוא ירמוז לפרעה: אני הוא האיש הנבון והחכם, אשר בידו ראוי לך להפקיד את גורל מצרים, אשר אותו ראוי למנות על כל משק המדינה? אין זה נראה לנו כלל וכלל. ויוכיחו דברי פרעה הבאים כתגובה אחרי דברי יוסף (והוא פונה תחילה אל עבדיו ואחר כך אל יוסף):

מא לח ויאמר פרעה אל- עבדיו: הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו?

מא לט ויאמר פרעה אל- יוסף: אחרי הודיע אלהים אותך את- כל – זאת אין- נבון וחכם כמוך.

מא מ אתה תהיה על –ביתי----

לא את הרמז אשר לפי דעת הרמב"ן רמז לו יוסף הבין פרעה, אלא את ההוראה הברורה והמפורשת אשר הדגישה והבליטה יוסף בתחילה, הבין פרעה, את ההדגשה של "אלוהים" ארבע פעמים הבין. תחת אשר פתח דבריו אל יוסף כדבר אל איזה "מומחה", אל אחד מחרטומי מצרים וחכמיה:

מא כו ואני שמעתי עליך לאמר: תשמע חלום לפתור אתו הכיר בו עתה "איש אשר רוח אלהים בו". ורק עתה פונה הוא אל יוסף וחוזר על דברי יוסף לסימן שקיבל הצעתו:

מא לט אחרי הודיע אלהים אותך את כל – זאת אין –נבון וחכם כמוך

זהו ההבדל בין "חרטומי מצרים וחכמיה" לבין יוסף, שאיש נבון וחכם זה קיבל חוכמתו ומכיר בחוכמתו כבאה מאת אלוהים. ולחיזוק הדעה המנוגדת לתפישת הרמב"ן, שרצה יוסף לרמוז לעצמן , נביא בזה עוד פירוש המתעכב על דיבורו השלישי של פרעה. הן שוב פונה פרעה אל יוסף:

כא מא ויאמר פרעה אל- יוסף: ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים.

ותמוה- הן אמר כזאת כבר בפסוק הקודם? ועל זה עונה ר' א נ ש ל מ ה שאתרוק בעל "מדרשי התורה":

"ראה נתתי אותך": יתכן שיוסף היה נבהל על דבר בשורת הממשלה ונסתפק אם אמר לו זה דרך היתול ולעג, על שאמר לו: "ירא פרעה איש נבון", ויהתל בו פרעה, באומרו: "אין נבון וחכם כמוך", לזה אמר לו שאראהו מתבהל, דרך קיום וציווי : ראה והבן כי נתתי אותך על כל ארץ מצרים. אם כן, לא רק שלא עלה בדעתו של יוסף להציע עצמו למשרה זו- אלא אף לאחר שהוצעה לו, עדיין לא האמין למשמע אוזניו. ואם נחזור עתה לשאלתנו הראשונה, איך העיז יוסף לתת לפרעה עצה שלא נדרש לה, נראה לנו עתה שהטובה בתשובות היא זו שנתנה א ר ב נ א ל :

העצה הזאת כולה אמר אותה יוסף מכוח רוח הקודש, כי הנה הנביא לא יוכל לכבוש נבואתו ויתאמץ לאמר מה שראה והמתחייב ממנו, וכמו שאמר ירמיהו (כ, ט) : "והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאתי כלכל ולא אוכל", כי מטבע רוח הקודש, כאשר יחול בלב אדם שיגידהו ולא יוכל לכובשו וכו'.

חכמתו של יוסף היא איפוא הכמה הבאה יחד עם הארת ה' את שכלו של האדם. בנו יעקב בפירושו לבראשית מסיים את הסבר משמעות פרקנו באומרו: ה"חכמה" היתה נערצת עוד בתקופה העתיקה. בשם "חכמה" כינו את כוחו של הרוח, את המדע, את הפילוסופיה, את ההשכלה, את נסיון החיים, את חכמת החיים, וכן גם את כושר האומנויות, את הכושר לעסוק במלאכת מחשבת.

גם עם ישראל החשיב את ה"חכמה", וספרי המקרא מרבים בשבחה.היא רוחניות, צמאון לדעת, היא לימוד וחקר. ואילו מלת "חכם" מופיעה בפעם הראשונה בפרקנו, אל כאן בולט ההבדל בין ישראל לעמים בתפישת החכמה. כאן מועמדים זה מול זה חכמי העמים, חרטומי מצרים והחכם הישראלי, האיש "אשר רוח אלוהים בו",

עוד על פרשת מקץ