מעיונים של נחמה ליבוביץ
המכות- מה תכליתן?
(לדרכי פרשנותו של רש"י)
פרעה אמר "לא ידעתי את ה'", "מי ה' אשר אשמע בקולו" (ה', ב), לאמור: אין הוא מכיר בו- לא במציאותו ובוודאי לא בכוחו לצוות לבני אדם, ומכל שכן שאינו מכיר בו כמי שיש לו העוז והממשלה לצוות לפרעה, שהוא אדון הארץ, ולא רק אדוניה, כי אם גם אלוהיה. כל פרשיות המכות ועד לקריעת ים סוף (וארא, בא וחלק מבשלח) אינן אלא מאבק לשבור קשי לבו של מי שאמר "לא ידעתי את ה'" ללמדו "לדעת את ה'". ושימו לב לפסוקים הבאים :
ז ה וידעו מצרים כי- אני יי---
ז יז בזאת תדע כי אני יי ---
ח ו למען תדע כי- אין כיי אלהינו---
ח יח למען תדע כי אני בקרב הארץ ---
ט יד בעבור תדע כי אין כמני בכל- הארץ---
ט כט למען תדע כי ליי הארץ--- מ
י ב וידעתם כי- אני יי ---
יא ז למען תדעון אשר יפלה יי בין מצרים ובין ישראל---
יד ד וידעו מצרים כי- אני יי---
יד יח וידעו מצרים כי- אני יי---
עשר פעמים נאמרה "ידיעתה'" בפרקים אלה של עשר המכות , עשר מאמרים של "ידיעת ה'", דוגמת עשרת הדברים- אלה למצרים ואלה לישראל.
וכן פירש א ב ר ב נ א ל את טעמן ותכליתן של מכות מצרים :
פרעה היה חולק על משה בשלושה שרשים: משה הניח מציאות סיבה ר א ש ו נ ה מחויב המציאות מעצמו, ופרעה הכחיש מציאותו באמרו (שמות ה, ב) "לא ידעתי את ה'": והשורש השני הוא, שמשה הניח שהאלוה משגיח בכל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו, ופרעה כיחש זה באמרו (שם) "מי ה'? " והשורש השלישי, שמשה הניח, שהאלוה המשגיח ההוא הוא אלוקי ישראל בעל הכוחות והיכולת, יכול לשנות טבעי הדבריםומחדשם בכלל ובפרט כרצונו, ופרעה יכחישו באמרו: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" , רצונו לומר: "מה יכולת יש בו שאכנא לפניו לשמוע בקולו? " הנה מפני זה באו המכות מכוונות לאמת שלושת השרשים האלה: לאמת מציאות האל באו שלוש מכות הראשונות: לאמת השרש השני, ר"ל שיש שם אלוה משגיח ומנהיג, באו שלוש המכות הללו:- ואמנם שלוש המכות האחרונות באו לאמת את השורש השלישי, והוא היותו יתברך יכול לשנות הדברים הטבעיים כרצונו.
לפי א ב ר ב נ א ל באים איפוא שלושת המחזורים של דצ"ך עד"ש באח"ב (אשר בראש כל אחד מהם עומד אחד מעשרת הפסוקים דלעיל) ללמד את מצרים לדעת את ה' משלוש בחינות: כבורא הכל, כאדוני ההסטוריה וכמושל בטבע? יתכן שפירוש זה ייראה בקונסטרוקציה מלאכותית. לעומת זה יתברר לבודק את עשרת הפסוקים דלעיל ומיקומם בתוך ההקשר, שדעת ה' אשר לתכליתה באו המכות, נתפסת בפסוקינו משתי פנים: במידת הדין ובמידת הרחמים.
בשני הפסוקים הראשונים הבאים כהקדמה לכל המכות ניתנת ידיעת ה' משתי הפנים יחד.
זד---- ונתתי את- ידי במצרים, והוצאתי את- צבאתי את- עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים:
זה וידעו מצרים כי- אני יי
בנטתי את- ידי על – מצרים, והוצאתי את- בני ישראל מתוכם.
מכאן ואילך מתחלפות שתי הפנים הללו. פעם ישמש בוא המכה כדי להביאם לדעת את ה'- לדעת את מידת דינו, ופעם ישמש סור המכה כדי ללמדם לדעת את ה'- את מידת טובו. ואולם נסתכל עתה במכה הראשונה ונקשיב לדברי חז"ל בדיונם על תכלית המכה. נעמיד כאן זה לעומת זה שלושה ממדרשינו הדנים במכת הדם:
שמות רבה ט, ח :
למה לקו המים תחילה בדם? מפני שפרעה והמצרים עובדים ליאור, אמר הקב"ה: אכה אלוהיו תחילה ואח"כ עמו. משל הדיוט: מחי אלהיא, ויבעתון כומריא (הכה אלוהיו- וייבהלו= משרתיו). (ודומה לו הלשון במדרש תנחומא ובתנחומא הישן- "בובר".)
מ ש נ ת ר' אליעזר, יט :
מפני מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", לפיכך דן את המים אשר ביאור.
לקח טוב:
לפי ששפכו דמם של ישראל כמים, נהפכו "לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון" (תהלים עח, מד).
רק הראשון תפס את תכלית המכה כפי שתיארנוה לעיל- כאמצעי חינוכי, כאמצעי לפקיחת עיניים לראות את השוא שבעבודת אלילים (והוא צעד ראשון לדעת את אלוקי האמת), ואילו שני המדרשים האחרונים רואים את המכה כעונש- "מידה כנגד מידה".
ר ש" י בחר בכיוון הראשון, בדברי מדרש רבה (ז, יז ד"ה ונהפכו לדם):
לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס- לפיכך הילקה יראתם ואחר כך הילקה אותם.
ואם נרצה להבין מהי סיבת בחירתו, עלינו להתבונן בכלל שהינחה אותו בבחירת המדרשים שהביא בפירושו, ואלה דבריו הפרוגרמתיים:
ר ש "י בראשית ג, ח ד"ח וישמעו:
יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו.
הוה אומר: לא סיבות השקפתיות, לא אמונות ודעות הינחו את ר ש" י הפרשן בבחירת המדרשים הדרושים ליישוב המקרא, אלא המקרא עצמו, לשון הכתוב,ההקשר. ומכיון שבפסוק זה עצמו, שבו מבשר משה לפרעה את מעת הדם, נאמר במפורש:
ז יז בזאת תדע כי אני יי, הנה אנכי מכה… על- המים אשר ביאר ונהפכו לדם- לכן לא יכול רש"י לפרש את תכלית המכה כעונש, כנקמה, אלה רק כאמצעי חינוכי.
ונעבור עתה אל המכה האחרונה שבפרשתנו, מכת הברד, המהווה גם מעין נקודת שיא- הן מבחינת היותה השביעית בשורת המכות, ושבע הוא מספר המסמל ריבוי או שיא: הן מבחינת היותה כוללת צרות הרבה, "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך". שונה ההתראה במכה זו מן ההתראות במכות הקודמות, שונה גם מבחינת אורכה, גם מבחינת אופיה:
ט יד כי בפעם הזאת אני שלח את- כל מגפתי אל – לבך ובעבדיך ובעמך, בעבור תדע כי אין כמני בכל- הארץ.
ט טו כי עתה שלחתי את- ידי ואך אותך ואת- עמך בדבר, ותכחד מן- הארץ.
ט טז ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את – כחי, ולמען ספר שמי בכל- הארץ.
…………………
ט יח הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא- היה כמהו במצרים למן- היום הוסדה ועד- עתה.
ט יט ועתה שלח העז את- מקנך ואת כל- אשר לך בשדה, כל- האדם והבהמה אשר- ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עלהם הברד- ומתו.
ואכן זו המכה הראשונה אשר הזיזה את פרעה מעמדתו העיקשת. זו הפעם הראשונה שפרעה, אשר פתח במלחמתו בה' במלים (ה, ב) "מי ה'… לא ידעתי את ה'", מרכין את ראשו ואומר:
ט כז חטאתי הפעם, יי הצדיק ואני ועמי הרשעים. מה גרם? ראינו עד הנה שדברי ה' בפי שלוחיו לא השפיעו עליו (פרק ה), שמופת הניתן לו- לא השפיע עליו (פרק ז, ח- יג), שמכות, ייסורים וסבל לו ולעמו לא השפיעו: מה גרם לשוני הפעם?
אמרו רבותינו (ת נ ח ו מ א ישן ו א ר א כ ):
בכל המכות לא אמר פרע: "ה' הצדיק", אלא במכת ברד בלבד. למה? אדם שהוא מבקש להלחם עם חברו ולנצח אותו, פתאום הוא בא עליו והורגו ונוטל כל מה שיש לו, אבל הקב"ה אמר לפרעה: "ועתה שלח העז את מקנך… "- באותה שעה אמר פרעה, "ה' הצדיק". גרמו רחמי ה' המתלווים לדין.
ומה שאומרת האגדה בלשון משל וציור, אומר הפרשן האיטלקי רבנו עובדיה ספורנו, בן המאה ה- 16 , בלשון מושגית (ט, טז,ד"ה בעבור הראותך כוחי): כדי שתחזור בתשובה כמו שנאמר (יחזקאל יח, לב): "כי לא אחפוץ במות המת נאום ה' אלהים והשיבו וחיו".
וכן הוא אומר (ט, יט ד"ה ועתה שלח העז את מקנך) כדי שימלטו העבדים אשר עם המקנה כאמרם (אבות ג, יד): "חביב אדם שנברא בצלם". ובכן תכליתן של המכות היא חינוכית: ידע את ה' מי שלא רצה לדעתו. ותכלית זו משתקפת לא רק בתכנן של מכות של מכות מצרים אלא גם בצורתן, בלשונן. ביותר במכה השביעית המראה את דרכו החינוכית של ה' והיא: "ברוגז רחם תזכור". ואולם סוף פרשתנו מראה כי גם הלקח הזה לא הועיל, והיא מסתיימת עדיין באותו ביטוי החוזר בה כפעם בפעם והוא מעין חרוז חוזר:
ט לה ויחזק לב פרעה ולא שלח את- בני ישראל. ועוד גדול המאבק אשר לפנינו הפרשה הבאה.
PRINT 
0