מעיונים של נחמה ליבוביץ

הניסיון-המן

ח ב וזכרת את- כל- הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את- אשר בלבבך התשמר מצותו אם- לא.
ח ג ויענך וירעבך ויאכלך את- המן אשר לא- ידעת ולא ידעון אבתיך

ח טז המאכלך מן במדבר אשר לא- ידעון אבתיך למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך .

בפרקנו, פרק ח, נאמר פעמיים, בפסוק ב ובפסוק טז, כי המן ניתן לישראל כניסיון אם ישמור חוקי ה' אם לאו. אולם עוד בספר שמות מוזכר ניסיון זה בדברי ה' אל משה:

שמות
טז ד הנני ממטיר לכם לחם מן- השמים ויצא העם ולקטו דבר- יום ביומו למען אנסהו הילך בתורתי אם- לא.

כבר הקשו קדמונים על "ניסיון" זה ששונה הוא מכול שאר הניסיונות שבתורה. כי הנה טבעו של ניסיון, שבו מתנסה האדם , הוא שיעמידוהו בפני משימה גדולה ונוראה מאין כמותה, בפני דרישה למעשה או ויתור הנוגד לטבעו ולמאוויו- ובזאת ייבחן. אך מה עניין המן לניסיון? וכך מנסח שאלה זו דון יצחק אברבנאל (שמות טו, השאלה החמישית):

מה הניסיון שמנסה אותם בתת אליהם לחם לאכול דבר יום ביומו, "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה" וזה היה חסד גדול, לא ניסיון?

רש"י בפירושו לפרקנו אינו מיישב תמיהה זו, כי, כדרכו, מסתמך הוא על פירושו לעניין מתן המן במקום שבו הוזכר לראשונה בספר שמות (טז ד). "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא": אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא ייצאו בשבת ללקוט.

לפי פירושו אין הניסיון בעצם נתינת המן, אלא במצוות הניתנות לישראל בקשר עם מתן המן. המצוות האלה, הדרישות האלוהיות האלה, תהיינה ניסיון לישראל "הילך בתורתי אם לא". אך אם כך הדבר הן יכולה היתה התורה לכנות כל מצווה הניתנת לישראל ניסיון . כי בכול מצווה יועמד האדם, בעל הבחירה. לפני הנסיון , הישמע אם יחדל. אולם מתוך לשון הכתוב שבפרקנו, בפרשת עקב, נראה שהניסיון מקופל לא במצוות הקשורות במן, אלא במן עצמו, באכילתו דבר יום ביומו. ר' עובדיה ספורנו רואה את הניסיון בעצם החיים האלה, החיים של "אוכלי מן ". חיים שאין בהם לא דאגת פרנסה ולא עמל כפיים להשגת לחם. ואלה דבריו (דברים ח, ב): "לנסותך": אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער (בעמל).

וכן בפסוק טז:
"ולמען נסותך": אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער.

דהיינו, הניסיון הוא בתוך שפע ומרוב טובה. הידעו לשמור מצוות ולירוא את ה' גם אם יאכלו וישבעו בלא עמל ויגיעה, בלא עבודה בזיעת אפיים? הידעו להשמין ולא לבעוט? אך נראה שגם פירוש זה אינו הולם את רוח הפסוקים, שהרי כאן מתוארת ההליכה במדבר מתוך אכילת המן כטורח, כעינוי, ולא כתענוג. לכן נראים יותר דברי הרמב"ן בשני הספרים, בספר שמות ובספר דברים.

רמב"ן (שמות טז, ד):
"למען אנסנו הילך בתורתי": הוא כמו שאמר (דברים ח, טז): "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך". כי ניסיון הוא להם שלא היה בידם מזון ולא יראו להם עצה במדבר, רק המן שלא ידעו מתחילה ולא שמעו מאבותם ויורד להם דבר יום ביומו, וירעיבו אליו, ועם כול זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם. וככה אמר להם עוד (דברים ח, ב): "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך ולמען נסותך, לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצוותיו אם לא". כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב, ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו לנסותם ולהיטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם.

רמב"ן (דברים ח, ב): וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז, ד) טעם "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא", כי היה ניסיון גדול להם שלא ידעו עצה לנפשם
וייכנסו במדבר הגדול, לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן, אבל ירד דבר יום ביומו, וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאוד, וכול זה עשו לשמור מצוות השם, ללכת כאשר יצווה, והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו יודע שישמרו מצוותיו לעולם.

הרמב"ן רואה איפוא את הניסיון בזרותו של המן, במאכל הבלתי מוכר, לא להם ולא לאבותיהם, ולכן אינו אהוב. המאכל המוזר הזה גם אינו ניתן בשפע, גם אינו ראוי לאגירה, ויום יום חרד הלב לקראת בואו ונוקף שמא ייפסק (ראה שמות טז, כ). עוד יותר מבליט את הציפייה, את התלות בה' (אשר היא היא חלק מהותי של חיי אוכלי המן) הרב יעקב צבי מעקלענבורג בעל "הכתב והקבלה" (שמות טז. ד): "למען אנסנו": אין טעם "אנסנו" כדי לאמת המנסה דבר מסופק חלילה, כי בעצם המנסה יתברך אין צורך לניסיון להיוודע בירור ספק בדבר, כי הוא יודע העתידות, אבל "אנסנו" הוא לתת שלימות הבירור (ידיעה ברורה, ודאות למנוסה, שיתברר לו יכולתו, אם יוכל לעמוד בנסיונו, שבכול יום יום יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם, אם יהיה להם ביטחון גמור בה' יתברך. וזהו "אנסנו", פירוש: אביא אתכם לידי ניסיון עצמכם ויבורר לכם אם כבר הגעתם לידי מידת הביטחון הגמור אם לא. הנה הניסיון בזה להוציא במנוסה דבר מידת הביטחון מן הכוח אל הפועל ולחזק בו תכונה נפשית הגדול מאוד בערכה. באותו כיוון ובהדגשה מיוחדת על הביטחון אשר בו הם מתנסים מסח את תשובתו בעל "הביאור" _שמות טז, ד): והטעם, מתוך שעיניהם תלויות אלי בכול יום יום למזונותיהם, מתוך כך ינסו וירגילו את עצמם לבטוח בי, ותשוב האמונה בה' להיות תכונה בנפש. מטרת הורדת המן היא איפוא להיות סמל של תלות האדם בחסדי הבורא, בכל עת ובכל שעה, עד שיהיה תכונה בנפשו.