יד,  א -ב

א.  ספרי ראה פיסקה צו:"בנים אתם לה' אלהיכם" (ראה יד, א)

            רבי יהודה אומר: אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים,  ואם לאו אין

            אתם  בנים.

            רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך בנים אתם לה' אלהיכם. וכן הוא אומר:

            "והיה מספר בני ישראל כחול   הים וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא 

            עמי אתם  יאמר  להם  בני אל חי" (הושע ב', א).

            xx הסבר מה היא ראיית ר' מאיר מהושע ב, א, במה פסוק זה מסייע לדעתו ?

ב.  דברים פרק יד פסוק א: בנים אתם לה' אלקיכם 

                                       לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת:

                             פסוק ב: כי עם קדוש אתה לה' אלקיך 

                                         ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה:

ראב"ע דברים פרק יד פסוק א: וטעם  בנים, אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם 

            יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא

            תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם 

            אתם כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגויים על כן לא תעשה כמעשיהם.

רמב"ן פרק יד פסוק א-ב: בנים אתם לה' אלהיכם,  גם זו מצווה מבוארת, שאמר בתורה

            (ויקרא כא, ה) בכהנים, לא יקרחו קרחה בראשם… ובבשרם לא ישרטו שרטת, ועתה

            יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלקיהם ציווה

            בהם זה, אבל כל העדה כולם קדושים  וכולכם בנים לה' אלקיכם כמו הכהנים, אם כן        השמרו גם אתם במצווה הזאת כמותם... (אחר הביאו דברי הראב"ע דלעיל):

            ולפי דעתי כי טעם "עם  קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך,  יאמר אחרי שאתה עם

            קדוש וסגולת ה' ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי          לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער.

            ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים,  

            ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז:) באסרם להתאבל על נפש יותר מדי.

אור החיים  פרק יד פסוק א: בנים אתם וגו', צריך לדייק מה טעם סמך מאמר "בנים אתם"

            למאמר תתגודדו ? נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבידה למת, אלא הרי הוא

            דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת,  ולימים שלח האב אחר בנו, ואין העדר

            הבן אלא מן המקום שהלך משם, אבל על כל פנים ישנו,  ואדרבה - לטוב לו, שחזר הבן

            אצל אביו שהוא מקור החיים, ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה.

ר' דוד  הופמן (דברים יד, א-ב):

            ד"ה בנים אתם: הוא  מבוא לכל הפרק. כלומר אתם קרובים אל ה' כמו בנים הקרובים

            לאביהם, ועל כן  אתם חייבים להיות ראויים לקרבת ה', הן בהופעתכם החיצונית, והן

            במאכלכם.

            ד"ה לא תתגודדו: רבותינו למדונו בספרי: "לא תתגודדו" כדרך שאחרים מתגודדים, שנאמר (מלכים -א יח, כח) "ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים".

            עובדי עבודה זרה מאומות העולם וגם כמרי הבעל שבישראל לא הכירו את אמיתותו

            של הקב"ה בעל הרחמים, הרוצה להיטיב עם בריותיו. הללו  היו סבורים שאלוהיהם

            מקנאים באושרו של האדם. הם היו סבורים שכדי להשיג משהו מן האלילים שלהם, 

            צריך האדם לקבל על עצמו סיגוף-שהוא תמורת הדבר שמושג, כדי להפיס את קנאתם

            של האלילים. על כן התגודדו כמרי הבעל בחרבות וברמחים כשראו שבקשתם לא

            נתמלאה, כדי להפציר ביראתם שבתמורה עבור צערם ויסוריהם תתן להם את

            מבוקשם. לא כן  ישראל: "בנים אתם לה' ", הוא אוהב אתכם, כאהוב אב את בניו, ועל

            כן אין לכם לייסר עצמכם בייסורים, כדי להשיג את מבוקשכם  מה' .

            1. רוב פרשנינו מתקשים בהנמקה הכפולה הניתנת כאן לאיסור של "לא תתגודדו".

                וכן מקשה בעל "העמק דבר":

                        ד"ה בנים אתם: מובן שהוא הקדמה וטעם לאזהרה שאחריו. אבל קשה: אם

                        הוא טעם, אם כן למה זה כתבה תורה עוד טעם אחר "כי עם קדוש אתה" ?

               כיצד מיישבים קושיה זו ראב"ע, רמב"ן, בעל אור החיים ?

       x   2. גם הרמב"ן וגם בעל אור החיים רואים בפסוקנו רמז להישארות הנפש, מה ההבדל

                בין שניהם ?

     xx    3. הרמב"ן מביא בדבריו פסוק מספר שמואל-ב יד, יד. האם הוא מפרשו בדבריו כאן

                כפשוטו ?

            4. במה שונה ר' דוד צבי הופמן (בקטע הראשון שבדבריו) מכל קודמיו ?

            5. היש אפשרות לפרש את ההתגודדות של העכו"ם ושל כמרי ע"ז שלא כפי שפירשם

                ר' דוד הופמן ?

ג. דברים פרק יד פסוק א: בנים  אתם  לה'  אלקיכם  לא  תתגדדו ...

ר' יוסף בכור שור: ד"ה בנים אתם: ואם מת אביכם אין לכם להתגודד ולעשות קרחה

            ולהצטער יותר מדי, אינכם יתומים בכך, שהרי יש לכם אב גדול חי וקיים ית' שמו.

            במה שונה פירושו מפירוש כל הקודמים ?

ד. השווה לפסוקנו, ירמיהו טז, ו: ומתו גדולים וקטנים בארץ  הזאת לא יקברו ולא יספדו

             להם ולא יתגודד ולא יקרח להם.

רש"י פסוק ו  ד"ה ולא יתגודד ולא יקרח  להם : דרך האבלים להתגודד ולשרוט בשרם

            ולקרוח קרחה בראשם, ומכל מקום לישראל אסור ולא הזכירו כאן אלא לדוגמת 

            אבל. 

רד"ק פסוק ו: ומתו - ולא  יתגודד  ולא יקרח להם,  ואע"פ שהוא אסור לישראל לעשותו כמו 

            שכתוב "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" אולי הם היו עושים כמנהגי

            הגויים כמו שהיו עושים עבירות אחרות כמנהג הגויים. ואמר כי לא יהיה להם פנאי  

            לעשות הדברים שעושים על מת לא דברי אבל ולא דברי נחמה. 

                1. מה הבדל בין שני הפרשנים ביישוב הקושיה ?

            2. לפלא שאמר רד"ק "אולי הם היו עושים ..." והלא בספר ירמיהו מצאנו ראיה

ברורה שהיו עושים. היכן ?

            3. מדוע נמנע רש"י מלפרש כדרך שפירש הרד"ק, שהוא נראה פשוטו של מקרא ?

ה. דברים פרק יד פסוק א: ...  לא  תתגדדו ...

רשב"ם דברים פרק יד פסוק א: לא תתגודדו. כדכתיב: "ויתגודדו כמשפטם בחרבות

             וברמחים" ( מלכים-א יח, כח); וכמו "גודו אילנא" (דניאל  ד, יא).

יבמות דף יג ע"ב: לא תתגודדו ... דאמר רחמנא -לא תעשו חבורה על מת.

יבמות דף יד ע"א:  לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות דיינים בעיר אחת ...

            אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון בית דין בעיר אחת, פלגא (מחצית) מורין

            כדברי בית שמאי ופלגא מורין כדברי בית הלל.

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה יד: ובכלל  אזהרה  זו שלא יהיו שני בתי דינים

            בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות,

            שנאמר: "לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות.

            (כסף משנה מביא בשם ר' דוד כהן בתשובה: ואפשר שנפל טעות סופרים בספרים

             והגירסא הנכונה היא: "שלא יהיו כשני בתי דינים" והסופרים חיסרו הכ"ף)

     xx    התוכל להסביר מה האחיזה לדרש זה מלבד שורש "גדד" שנדרש מלשון אגוד

            (ומלשון גדוד) ?

                                                                                    [ השבוע לא יופיע עלון הדרכה ]

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx  קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ת ש ו ב ו ת    ל  ג  י  ל   י   ו   נ   ו   ת        ל   ע   י   ו   ן     ב   פ   ר   ש  ת       ה   ש   ב   ו   ע

ע ר ו כ י ם      ב י ד י      נ ח מ ה      ל י ב ו ב י ץ      -      ש נ ת   ה ע ש ר י ם   ו ש ב ע

ראה  [תשכ"ח ]                         פרק יד, פסוקים א - ב

א.         מפני שכתוב: "במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם ..." ולא כתוב במקום אשר יאמר

             להם לא בני הם ... . כלומר, אפילו בשעת רוגז ובשעה שהיה מתנער מהם לא קראם :

             לא בני, כי בניו הם תמיד.

ב.         1. הראב"ע מקשר את טעם: "בנים אתם לה' ", לאיסור ההתגודדות, שאין לצער את עצמנו יתר על המידה על "האסון" שקרה, כי אנו בני ה' ועלינו לבטוח בכך, שמחשבתו וכוונתו לטובתנו, כאב אל בניו.

                את הטעם השני: "כי עם קדוש" הוא מסביר כנימוק על דרך השלילה, מכיוון שהננו  עם קדוש אין ראוי שנתנהג כעמים האחרים שאינם קדושים. אבל הראב"ע רואה בנימוק השני, גם נימוק לאיסורי מאכלות המוזכרים אחרי כן.

               הרמב"ן אינו חושב כבעל "העמק דבר", שכל נימוק מתייחס לאיסור אחר (עיין 

               בהעמק דבר) אלא, הם שני נימוקים לאותו איסור. "בנים" הוא כינוי למעמד של עם 

               ישראל ככהנים, כאצילים ואין, על כן , להתנהג כעמים האחרים. (= לפירוש הראב"ע

               לטעם "עם קדוש"). ואילו הנימוק השני, הוא טעם  השארות הנפש ואין המת נכרת

               לגמרי אלא עובר למחיצתו של הקב"ה ועל כן אין להתאבל יתר על המידה.

               אור החיים: אינו מפרש מדוע יש שני נימוקים, ייתכן והוא רואה בהם כפל הסבר

               דומה.

            2. לפי הרמב"ן: יש מקום להתאבל על המת אלא, שהתורה  הגבילה את אבלנו.

                לפי אור החיים: אין בכלל מקום להתאבל, כי נשמתו נמצאת בעולם טוב יותר

                מעולמנו.

            3. לא לפי הפשט, שם הכוונה להצלה מפני רעה בעולם הזה; כאן: שמירת הנפש גם

                אחרי המוות.

               ועוד: שם הנושא של החלק הראשון במשפט הוא אלוקים ושל החלק השני הוא דוד.

               לפי הרמב"ן נושא שני החלקים הללו הוא אלוקים.

            4. "בנים אתם" לדעתו היא מעין כותרת לכל המצוות הנזכרות אחרי כן ולא למצווה

                הסמוכה דווקא.

            5. ההתגודדות יכולה לבטא נכונות להקריב את עצמם; דם תמורת האדם שמת. או

                ביטוי לאקסטזה והתלהבות לעורר יחס האלים והתקשרות אליהם. או כדי לבטא

                בזה את הצער על מות האדם היקר.

ג.          שרואה את היות ישראל כ"בנים" כנחמה על האבידה ולא כהתחייבות.

ד.         1. לפי רש"י: אין ירמיהו מתכוון לומר שכך נהגו אלא הוא מתאר את הקטסטרופה

                הנוראה שתהיה שיהיו כל כך הרבה מתים ולא תהיה אפשרות וזמן או כח נפשי

               להתאבל.

               לפי הרד"ק: ישראל חטאו בכך ועכשו לא יוכלו לעשות זאת מחוסר זמן.

            2. ירמיה פרק מא פסוק ה: ויבואו  אנשים משכם  משלו ומשומרון, שמונים איש

                מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' .

            3. כי כאן לא מדובר על עוונות ישראל כי אם על תוצאות מעשיהם, העונש שבא עליהם.

ה.         תשובתה של נחמה: כמו המתגודד שעושה סדקים בגופו, קורע קריעות בבשרו, כל 

            האיסור, שבאומה יהיו חלקים חלקים, אגודות אגודות , מפלגות ... שיביאו לידי

            מחלוקת. כלומר, הוא מסביר את האיסור לעשות פצעים בגוף השלם אל עשיית

            חלוקות בעם השלם.

ג  י  ל   י   ו   נ   ו   ת        ל   ע   י   ו   ן     ב   פ   ר   ש  ת       ה   ש   ב   ו   ע

ע ר ו כ י ם      ב י ד י      נ ח מ ה      ל י ב ו ב י ץ      -      ש נ ת   ה ע ש ר י ם   ו ש ב ע

ראה   [ תשי"ד ]                                    פרק יב 

(בטעם מצוות איסור במות עיין גיליון ראה תשי"א)

א.  דברים פרק יב פסוק א: אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות ...

רמב"ן ויקרא פרק יח פסוק ד: את משפטי תעשו: אלו דברים האמורים בתורה, שאילו לא

            נאמרו בדין היה לאומרם, לשון רש"י,  ובתורת כהנים  (פרק  יג, ט) אלו דברים 

            הכתובים בתורה שאלולי לא נכתבו בדין היה לכותבם,  כגון הגזלות והעריות ועבודת

            כוכבים ושפיכות דמים וקללת ה'.

            ועל דרך הפשט, "משפטי" כמשמען, הדינים האמורים בפרשת ואלה המשפטים

            ובכל התורה, ולכך יאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם",  כי הדינים נתנו

            לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם, ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו, וכן 

            יחזקאל הזכיר פעמים רבות במשפטים (יחזקאל כ, יא; יג, כא) "אשר  יעשה אותם 

            האדם וחי בהם", ובשבתות אומר (שם כ, פסוק  יב)  להיות לאות ביני וביניהם, וכן 

            (בנחמיה ט, כט): "ובמשפטיך חטאו -בם אשר יעשה אדם וחיה בהם.

רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק יט: את חקותי תשמרו: ואלו הן  "בהמתך לא תרביע כלאים וגו' ", 

           חוקים, אלו גזירות מלך שאין טעם לדבר, לשון רש"י. ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם,  אלא בלבישת שעטנז,לא בכלאי הבהמה. ואין הכוונה בהם שתהיה גזירת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם,  כי כל 

אמרת אלוה צרופה (משלי  ל, ה), רק החוקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרים אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות. וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלמה.

ר' שמשון רפאל הירש: ... ביסודם ושורשם גם "החוקים" וגם "המשפטים" הם גזירותיה של החכמה העליונה של הבורא ית'. מכיוון שהעניינים הנקבעים על ידי המשפטים, היינו היחסים שבין אדם לחברו, משא ומתן בקנייניהם, לפי מהותם פשוטים יותר ומובנים לשכל האנושי, בעוד שהפנימיות של הרוחני-גופני של האדם והיחסים החושניים ותולדותיהם נעלמו מהכרת האדם וגלויים ליוצרו לבדו. לפיכך נראים המשפטים מקובלים על הבריות יותר, והחוקים נחשבים - מעומק המושג וקוצר המשיג - למבט השטחי של הוגים יהודים ולא יהודים, כחסרי טעם ותכלית.

1. הסבר נגד איזו טעות פונים שניהם ?

2. מה מוסיף הרב הירש בדבריו על דברי הרמב"ן ?

ב.  דברים פרק יב פסוק ב: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים ...

מסכת עבודה זרה דף מה ע"ב: ..."אבד תאבדון" - "אבד" ואח"כ  "תאבדון"

            ומכאן לעוקר עבודת כוכבים שצריך לשרש אחריה.

(והשווה דברים  ט,  כא: "ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר"...

מסכת עבודה זרה דף מג ע"ב מתניתין: רבי יוסי אומר: (עבודה זרה) שוחק וזורה לרוח או מטיל  לים ...

גמרא: תניא אמר להם רבי יוסי: ... ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר" (דברים  ט,  כא) ...

[ ובתורה תמימה:(דברים ט,כא) ואכות אותו. מלמד שביעור עבודת כוכבים - שוחק וזורה לרוח או מטיל לים (ע"ז מד א).]

סיפרי פרשת ראה פיסקא ס: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים"  מניין             אתה אומר שאם קיצץ אשירה והחליפה  אפילו עשרה פעמים שחייב לקוצצה ? 

            תלמוד לומר:  "אבד תאבדון...".

רש"י דברים פרק יב פסוק ב: אבד תאבדון: אבד ואח"כ תאבדון מכאן לעוקר ע"ז שצריך 

            לשרש אחריה.

(להבנת דברי חז"ל אלה הנה כללו של המלבי"ם באיילת השחר לח: כשכפל המקור על הפועל בא להורות שתעשה הפעולה בכל אופן ושיעשנה אפילו כמה פעמים כמו ויקרא יט, יז:"הוכח תוכיח את עמיתך: מניין שאם הוכחתו ד' וה' פעמים חזור והוכיח ? תלמוד לומר: "הוכח תוכיח".)

מפני מה ראה רש"י לבכר כאן בפירושו את דברי הגמרא על פני דברי הסיפרי ?

ג. דברים פרק יב פסוק ד: לא תעשון כן לה' אלקיכם:

רש"י דברים פרק יב פסוק ד: לא תעשון כן: להקטיר לשמים בכל מקום כי אם במקום אשר

            יבחר, ד"א  ונתצתם  את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן (סיפרי) אזהרה 

            למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות ? אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיתחרב.

       1. מה קשה לרש"י ?

       2. היכן מצינו בפרשתנו ("ראה") עוד מקום בו מיישב רש"י קושי מסוג זה ?

       3. מהי מעלתו של כל אחד משני הפירושים ומהו חסרונו ?

       4. האם דברי ר' ישמעאל הם פירוש שלישי או הסבר לאחד משני הפירושים שכבר הובאו ברש"י ?

xx   5. לדברי ר' ישמעאל מקשה בעל גור אריה : מאי שנא זה משאר עברות, שהרי כתיב "אלוהים לא תקלל" ולמה לא הקשה שם "וכי תעלה על דעתך שישראל מברכין את השם ?"

   ושוב יש מקשים: והלא בימי אליהו עשו כן, וכן נאמר (מלכים-א יט, י): "את מזבחותיך הרסו" ומדוע לא להקשות: "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים את המזבחות ?"

נסה ליישב את הקושיה !

            6. רמב"ן דברים פרק יב פסוק ד: "לא תעשון כן לה' אלקיכם": להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר.

                        דבר אחר: "ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן": אזהרה 

                        למוחק את השם ולנותץ אבן אחת מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין המזבחות ? אלא שלא יעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם ליחרב, לשון  רש"י. ודברי רבי ישמעאל סמך של אגדה הם.  אבל הכתוב כדעת רבותינו: אזהרה למוחק את השם.  

... ולשון ספרי (ראה סא): מניין לנותץ אבן אחת וכו', רבי ישמעאל אומר: מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה ? שנאמר: "ואבדתם את שמם לא תעשון כן". רבן גמליאל ברבי  אומר וכי תעלה על דעתך וכו' . ודברי רבי  ישמעאל אינם במחלוקת, אבל הם ביאור, כי מוחק את השם כנותץ אבן מן המזבח. ואם כן יהיה פירוש הכתוב: "ונתצתם את מזבחותם... ואבדתם  את שמם מן המקום ההוא" ו"לא תעשון כן לה' אלקיכם" לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו, אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו, ואל המקום אשר יבחר בו לשום שם מזבח לשמו תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו.

התוכל לנמק נימוק לשוני, למה ביכר הרמב"ן בדבריו: "ואם כן יהיה פירוש

הכתוב "  את הפירוש השני על הראשון ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx  קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ת ש ו ב ו ת    ל  ג  י  ל   י   ו   נ   ו   ת        ל   ע   י   ו   ן     ב   פ   ר   ש  ת       ה   ש   ב   ו   ע

ע ר ו כ ו ת    ע ל   -   י ד י   י צ ח ק   ר י י נ ר  -      ש נ ת   ה ע ש ר י ם   ו ש ב ע

א.         1. שני המפרשים מדגישים בדבריהם כי לחוקים יש טעם ואינם החלטה שרירותית של הבורא.

            2. מדברי הרמב"ן אנו מבינים כי החוקים הם החכמה העליונה ועטופה במעטה

                המיסטיקה. ואילו רש"ר הירש מוסיף, כי לו היינו מתעמקים בהבנת הפנימיות

                הרוחנית של האדם ולא מסתכלים עליה בשטחיות, הרי ניתן היה להבין את 

                מטרתם של החוקים גם כן.

ב.         ההבדל בין הגמרא לבין הסיפרי הוא בזה, שהגמרא מדברת על כל עבודה זרה והספרי על עץ האשרה אשר אם צמח שוב צריך לקצץ  אותו. רש"י בחר בראשון מפני

            שפסוקנו הוא מעין כלל לכל הפרטים הבאים בפסוק ג (וגם האשרה בתוכם.) ולכן  לא

            טוב לפרש את פסוק ב כמתייחס רק לאחד מפרטי העבודה זרה.

ג.          1. לא ברור לאן נמשכת המילה "כן" = ככה, כמו מה ? אם למה שנאמר לפניו או לפני פניו ! האם "כן" = להקריב לה' בכל מקום כמו שעושים הגויים (פסוק ב); או "כן" = לנתץ את מזבח ה' כמו שעליכם לנתץ מזבחות האלילים (פסוק ג).

דוגמא: האם אומרת: "רבקה קמה פתאום ונסעה מכאן בלי להיפרד. חנה אחותה

יושבת ובוכה וצווחת ואינה רוצה להכין שעורים. את שושנה על תעשי כן. כי אם שבי בבית בשקט ועשי המוטל עליך" כן - כמו מי, כמו רבקה או כמו חנה ? 

            2. בפרק טו פסוק יז: ... ואף לאמתך תעשה כן.( לרציעה הכתובה בפסוק הזה עצמו או להענקה הכתובה לפני כן.)

            3. מעלת הפירוש המייחס "כן" לאיסור הקטרה בכל מקום, שהוא מתאים לפסוק

                 הבא,: לא תעשו כן כי אם אל המקום ...

                פירוש שני, לא תעשו כן - לשבור ... מעלתו, שמתקשר יפה לפסוק הקודם אבל לא 

                לפסוק הבא.

            4. דברי ר' ישמעאל מסבירים את הפירוש השני. אלא שמסביר את האיסור של הנתיצה לא כמשמעו אלא במובן מטפורי. כמו שייאמר היום על אנשים המתנגדים לדעה פוליטית, שהם הורסים את כל בניין מדינתנו. והרי אין הכוונה שלוקחים פטיש וכו'

            5. באשר לפסוק "אלוהים לא תקלל" ניתן לפרשו גם על שופטים ולא אלוקים.

                 ובאשר להריסת המזבחות אצל אליהו ניתן לומר שהכוונה להריסת המזבחות

                בבמות ואילו רש"י מדגיש בפירושו שאין לנתוץ אבן מהמזבח או מן העזרה בבית

                 המקדש.

            6. בגלל ההקשר "וניתצתם וכו' "(פסוק ג)  ואח"כ (פסוק ד) "לא תעשו כן ..."

                          ובגלל סוף פסוק ג "מן המקום ההוא" - ואחר-כך:

                        "לא תעשו כן כי אם אל המקום אשר יבחר ה' ".