ג ל י ו נ ו ת         ל ע י ו ן         ב פ ר ש ת            ה ש ב ו ע

ע ר ו כ י ם    ב י ד י    נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ח מ י ש י ת

      פרק כ ב  פסוקים א - טז       וינזרו מקדשי בני ישראל…  

א. השווה את הפסוקים הראשונים בפרקנו לפסוק יז בפרק הקודם.

ויקרא פרק כב

פסוק ב: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל …

פסוק ג: אמר אלהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים …

ויקרא פרק כא

פסוק יז: דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום …

התוכל לבאר את סיבת השינוי ?

ב. ויקרא פרק כב פסוק ב: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל …

ספרא פרשת אמור פרשתא ד

קדשי בני ישראל: אין לי אלא קדשי בני ישראל, קדשי עצמן מנין ? תלמוד לומר: אשר הם מקדישים לי - אני ה'  - לרבות את כולם.

רש"י  ויקרא פרק כב פסוק ב

וינזרו: אין נזירה אלא פרישה וכן הוא אומר (יחזקאל יד, ז) וינזר מאחרי (ישעיה א,ד) נזורו אחור יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. ד"א וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא ודרשהו.

אשר הם מקדישים לי: לרבות קדשי כהנים עצמן.

אבן עזרא ויקרא פרק כב פסוק ב

 ולא יחללו: מושך עצמו ואחר עמו. וכן הוא ולא יחללו את שם קדשי, ולא יחללו אשר הם מקדישים לי.

רמב"ן ויקרא פרק כב פסוק ב

ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי: סרס המקרא ודרשהו, וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי, לרבות קדשי כהנים עצמן, לשון רש"י.

ואם נפרש "אשר הם מקדישים לי" בכהנים עצמן, אין צורך לסרוס הזה, אבל יאמר הכתוב, וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי, ו"אשר הם מקדישים לי", שלא יחללו את אשר אהרן ובניו עצמם מקדישים לי. ובתורת כהנים (פרשה ד א) כך הוא נדרש, וינזרו מקדשי בני ישראל, על קדשי בני ישראל חייבים משום פיגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי גוים משום פיגול נותר וטמא. קדשי ישראל, אין לי אלא קדשי ישראל, קדשי עצמן מניין ? תלמוד לומר: אשר הם מקדישים לי אני ה': לרבות את כולם, ולא הוזכר שם סרוס המקרא כלל.

מלבי"ם פרשה ד, סד: ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי: כבר כתב רש"י שהכתוב מסורס, והראוי וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי. וחוק מוסד אצלנו שאין סירוס ועוות בדברי אלוקים חיים. וכבר התבאר (ויקרא מג) שמחוקי הלשון שהשם המצרף הבא במילת אשר (לוואי) יבוא סמוך להמילה שהיא מצורף עמו בלא הפסק. וכל מקום שיוצא מכלל זה - יש בו דרוש. ודרשוהו חז"ל כפשוטו שרוצה לומר:

א. וינזרו מקדשי בני ישראל.

ב. שלא יחללו את שם קודשי ואשר הם בעצמם מקדישים לי רוצה לומר שלא יחללו קדשי עצמם. וזה שאמר "קדשי עצמם מניין". (וכן כתב הרמב"ן)

1. מניין שהכתוב מדבר רק בימי טומאתן ?

2. מה הקושי במבנה הפסוק המאלץ את רש"י לפרשו בדרך של "סרס המקרא ודרשהו" ?

3. לדעת בעל דברי דוד יש להוסיף בדברי רש"י אחרי "סרס המקרא ודרשהו" ד"א אשר הם מקדישים לי.

הסבר את נחיצות ההגהה הזאת !

4. מהי הדרך האחרת שבה הולכים המפרשים האחרים כדי להתגבר אל הקושי הזה ?

5. השווה לדבריהם את תרגומו של בובר:

Und nicht preisgeben den Namen …, wenn sie mir darheiligen.

ג. ויקרא פרק כב פסוק ב: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו …

ספר החינוך - מצוה רעח

שלא יעבוד כהן בעודו טמא, שנאמר [ויקרא כב, ב] וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי. ואמרו זכרונם לברכה בפרק תשיעי מסנהדרין [פג ע"ב] מניין לטמא ששימש שהוא במיתה, כלומר מיתה בידי שמים, דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו, וכתיב במקום אחר [שם, שם ט] ומתו בו כי יחללוהו.

משרשי המצוה, מה שכתבנו במקומות רבים, כי לכבוד הבית ומעלת העבודה נתרחק ממנה כל דבר שאינו במעלתו וחשיבותו, ומעלת האדם בטהרה ידוע לכל מבין.

ספורנו ויקרא פרק כב פסוק ב

וינזרו מקדשי בני ישראל. שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם כענין מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב: (מכות, פ' אלו הן הגולין) ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי. ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש:

ר' ש. ר. הירש: פסוק ג (עמ' שעה): אשר יקרב .. וטמאתו עליו: … פעמים אחדות נאמר בפרק זה על הקדשים: "קדשי בני ישראל … אשר הם מקדישים לי", "אשר יקדישו בני ישראל". אם אין אנחנו טועים, הרי כאן אזהרה לכהנים, לבל ישגו ביהירות רוחנית; אל יראו עצמם כנושאים עיקריים של המקדש, ואל יתייחסו בזלזול אל הזרים ההדיוטות. הנה הזרים מוסרים את קדשיהם לידי הכהן; והכהן, כפי שאומרים, מספק את "צרכי נשמתם" – ואת צורכי גופו שלו; והרי הוא משמש בקודש בלא רוח של קדושה. משום כך נאמר כאן לכהני ישראל: המקדש כולו, וכל קדשי המקדש – להוציא קרבנות הכהנים – נתקדשו רק בכח רצונם של הזרים: כלל ישראל או היחידים שבישראל הקדישו אותם לה'; ושעה שהכהן מקריב קרבנות ציבור או קרבנות יחיד, הרי הוא מגשים מחשבת קודש שבלב הישראלים. ואם לא טעינו בתפיסתנו את "ולא יחללו את שם קדשי" (לעיל פסוק ב) – הרי הקדשים של אחרון הישראלים אינם אלא בבחינת שם קודש; הם שם ה', שנכתב בידי אדם מישראל. הכהן קיבל לידיו חפץ קודש המיועד לבטא בחינה אלוקית; והחפץ קיבל את ייעודו בכח מחשבתו ורצונו של אדם מישראל; ועל הכהן לטפל בו בכל הכניעה והצניעות וכובד הראש, הראויים לשם ה' בכל שם קודש.

מה הן הדעות השונות בטעם איסור זה ומה ההבדל ביניהן ?

ד. ויקרא פרק כב פסוק ג: כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים … וטמאתו עליו …

רש"י ויקרא פרק כב פסוק ג

 וטמאתו עליו: וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר ? על כרחך, ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה.

1. כיצד מוכיח רש"י שאין הפסוק מדבר בטהור שאכל את הטמא (שאין "עליו" = על הבשר) ?

2. כיצד אפשר להוכיח זאת בדרך אחרת ?

השאלות המסומנות ב- xקשות והמסומנות ב - xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.