ג  י  ל  י  ו  נ  ו  ת         ל  ע  י  ו  ן        ב  פ  ר  ש  ת         ה  ש  ב  ו  ע

ע  ר  ו  כ  י  ם    ב  י  ד  י    נ  ח  מ  ה    ל  י  ב  ו  ב  י  ץ  - ש נ ת    ה ש מ ו נ ה   ע ש ר ה

     פרק   ח

א. בראשית פרק ז פסוק כד: ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום:

בראשית פרק ח פסוק א : ויזכר אלקים את נח ...

אבן עזרא בראשית פרק ז פסוק כד: ויגברו המים חמשים ומאת יום: בעבור שנבקעו המעיינות, גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד כי פירוש "אנכי ממטיר על הארץ ..." (ז, ד) - תמיד בלי הפסקה, והעד שאמר "ויכלא הגשם" (ח, ב).

ר' נפתלי הרץ ויזל: "אמרי שפר" (פירוש לבראשית יו"ל בחב' מקיצי נרדמים ,1868 ליק Lyck-),

ד"ה ויזכר אלוקים את נח (ח, א): השומע סבור שמקצה חמשים ומאת יום נזכר אלוקים את נח ואשר אתו בתיבה והעביר רוח ושכך תגבורת המים ואז נסגרו מעיינות תהום, וכלה הגשם מן השמים ... והאמת הברור בעיני לסדר המקראות איננו כן, אלא אמר, שחתם בספור המבול ועד כמה גברו המים וכמה ימים עמדו בגבורתן, לספר על הסדר הצלת נח ואשר אתו התיבה, ואיך נמשכו הדברים שפסק המבול וחסרו המים עד שיבשה הארץ, והחל "ויזכור אלוקים את נח ", וזה היה מקץ ארבעים יום שירד הגשם ושגברו המים ט"ו אמה מלמעלה לכל ההרים הגבוהים, שבאמצעות זה מחה את כל היקום ולא נשאר כי אם נח ואשר אתו, אז זכר את דבר קדשו והברית שהקים עם נח, - לעשות קץ למטרות עוזו המפחד והמבהיל, ולא חפץ שיגברו וירדו המים עוד על הארץ  להשחיתה יותר מדי, ואז "ויעבר אלוקים רוח על הארץ", והרוח הזה טהר את השמים והפיץ את העננים, גם סגר בעד המעיינות שלא יזובו עוד מים, וע"י הרוח הזה "וישכו המים", הן זעף מי הגשם ממעל, הן זעף מי המעיינות שמתחת. ...

קאסוטו מנח עד אברהם (עמ' -68, תשכ"ה ): (ח, א) ד"ה ויזכור: אין הכוונה שזכר לאחר שעברו אותם חמשים ומאת יום שעליהם מדובר בפסוק בקודם, שהרי נאמר אחר כך (ח, ב) "ויסכרו מעינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם", וזה שייך כמובן לסוף ארבעים היום של ירידת הגשם. 

הפירוש של פעלים אלו ("ויזכר", "ויסכרו", "ויכלא") כעבר מוקדם (וכבר מקודם זכר, וכבר מקודם נסכרו וכו') בוודאי אינו נכון ואינו מתאים לטיב הלשון העברית, כמו שכבר ראינו למעלה במקרים דומים. יש לפרש כאן כדוגמת הפירוש שכבר הצענו על היחס שבין מעשה בראשית (בראשית א, א - ב, ג) ומעשה גן עדן (בראשית ב, ד - ג, כד): הנושא של הפיסקה הקודמת הוא עניין גבורת המים על הארץ, והוא מסופר באותה פיסקה עד סופו; ואילו פיסקה חדשה זו עוסקת בעניין אחר, התחלת ההצלה של שארית הפליטה, ומתחילה לספר אותו מראשיתו, אע"פ שראשיתו קודם בזמן לסופו של הנושא המסופר למעלה.

1. מה הקושי בפסוקי פרקינו (פרקים ז - ח) שרצו שלושת הפרשנים ליישב ?

2. היש בדבריהם שלושה יישובים שונים לקושי או שניים ?

3. כיצד מתפרשת מילת "ויגברו" שבסוף פרק ז לפי כל אחד משלושתם ?

x    4. על מה מעיד לדעת הראב"ע פסוק ב שבפרק ח ?

x    5. מה הדמיון - לדעת קאסוטו - ביחס שבין פרק א בבראשית לפרק ב, ליחס שבין המסופר בפרשתנו בפרק ז לפרק ח ?

xx 6. היכן מצאנו בבראשית שוב התייחסות כזו בין שני פרקים ?

xx 7. נגד דרכו של איזה פרשן מכוונים דברי קאסוטו בפסקה "הפירוש של פעלים אלו כבעבר מוקדם ..." וכיצד אפשר להוכיח שאין פירוש זה מתאים לטיב השפה העברית ?

ב. בראשית פרק ח פסוק א : ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה:

אבן עזרא בפירושו בשיטה אחרת (העתק פירוש הראב"ע על התורה, שיטה אחרת, עפ"י כ"י הוצאת מ. פרידלנדר –Ibn Ezra Literature vol. IV page 53)

ויזכור אלוקים: חלילה להיות שכחה לקטן שבמלאכי השרת, אף כי ליוצר הכל, שאין שכחה נגדו. וככה אמר המשורר (תהלים צד, ט) "הנוטע אוזן הלא ישמע" רק כאשר תראה טובת ה' בארץ ידבר הכתוב, כי זכר אשר היטיב לו בא לפני ה'.

רמב"ן בראשית פרק ח פסוק א: ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה: הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו ונח יכלול זרעו אשר אתו שם, ולא הזכירם כי בזכותו ניצולו אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו אבל הזכירה בהם, כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו, והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה ולא הזכיר העוף והשרץ, כי זכירת החיה שווה עמהם, ויגיד עליו רעו.

רבינו בחיי בראשית פרק ח פסוק א: ויזכר אלהים את נח: ... ומה שהזכיר החיה והבהמה עמו יחדיו, להורות שכולן שווין בהשגחה כללית...

ר' יוסף אבן כספי מצרף לכסף ד"ה ויזכר אלוקים את נח ואת כל החיה ... חלילה שיהיה זכירת ה' לנח האיש הצדיק, וזכירתו ית' לחיה ולבהמה על מדרגה אחת; וגם בזה צריכים אנו למודעי ר"ל ההיגיון, ויותר נמרץ מזה אמרו עוד בחיה ובבהמה "כריתת ברית", וכל זה מבואר נגלה לבעלי העיניים.

קאסוטו מנח עד אברהם עמ' 69 : זכירה זו דומה למה שכתוב להלן על שרה (כא, א): וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ... למועד אשר דבר אותו אלוקים. הפקידה כאן פירושה עשייה, כמו שיוצא ברור מן התקבולת פקד - ויעש, ודווקא עשייה במועד הקבוע מראש. והוא הדין לזכירת נח, שהרי הפקידה והזכירה הן מושגים נרדפים זה לזה. כפי מה שבישר ה' לנח מראש, וביום שקבע לו מראש, כך עשה, ובאותו יום עשה, אמר לו שירידת מי המבול תימשך ארבעים יום (ז, ד) ובסוף ארבעים יום שם קץ לירידת מי המבול.

מה הם הקשיים שמיישב כל אחד מן הפרשנים הנ"ל ?

ג.   בראשית פרק ח פסוק ז : וישלח את העורב ויצא יצא ושוב עד יבושת המים:

ר' יוסף אבן כספי מצרף לכסף עד יבושת המים: ידוע בעברי ובהיגיון מטבע תחת ההפכיות כי הגבילנו עניין מה בלשון "עד" אינו מחייב ואינו מונע דבר מן הגבול והלאה, ויפורש כל אחד לפי מקומות והכל תלוי בבורר, זה פורש לחיים וזה פורש למיתה.

מה הקושי שרצה ליישב ?

ד. מדברי המדרשים:1. השווה את שני המדרשים הבאים:

מדרש רבה בראשית פרשה לד פסקה ט: ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. "ויבן" כתיב - נתבונן, אמר: מפני מה ציווני הקב"ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים ? אלא להקריב מהן קרבן. מיד "ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ... ". 

פרקי דרבי אליעזר פרק כג : ... וישב נח ודורש בלבו ואמר: הקדוש ברוך הוא הצילני ממי המבול והוציאני מן המסגר הזה ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות ? מה עשה נח לקח מן הבהמה הטהורה שור וכשב ומכל עוף הטהור תור ובני יונה ובנה את המזבח הראשון שהקריבו עליו קין והבל והקריב ארבעה עולות ...

מה ההבדל בין שני המדרשים בתפישת העולה שהעלה נח ?

2. מדרש רבה בראשית פרשה לד פסקה ט: ... "וירח ה' את ריח הניחוח" הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש; משל לאוהבו של מלך שכיבדו ושלח לו דורון נאה - דיסקוס נאה, ועמד בנו ולא כיבדו. עמד בן בנו וכיבדו. אמר לו: "מה דמי דורון דידך לדורון דסבך !" "וירח ה' את ריח הניחוח" הריח ריח דורו של שמד.

x א. מה משמעותו של "קרבן" לפי המדרש הזה ?

x ב. מה מובנו של המשל על האב ובנו ובן בנו ?

   ג. מהו הקושי בפסוקנו שעליו בנוי המדרש ?

3. מדרש רבה בראשית פרשה לד פסקה ו: פסוק טז: צא מן התיבה וגו' "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א) זמן היה לנח שיכנס לתיבה, שנאמר: "בא אתה וכל ביתך אל התיבה" (ז, א). וזמן היה לו לצאת ממנה, שנאמר: "צא מן התיבה". צא מן התבה: משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו כיון שבא, אמר לו: "צא ממקומך"... כך נח "צא מן התיבה" ולא קיבל עליו לצאת. אמר: "אצא ואהיה פרה ורבה למארה ?" עד שנשבע לו המקום, שאינו מביא מבול לעולם. שנאמר (ישעיה נד, ט) "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד "

x א. מה רמז מצא המדרש בפסוקים לסרובו זה של נח ?

x ב. מה סמך מצא המדרש לדבריו בישעיהו נד, ט ? (העזר בישעיהו מח !!)

   ג. לשם מה בחר המדרש במשלו ב"פרנס" ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx  קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש כ" ב

נח  [ תשכ"ב ]                                       פרק   ח

במבנה סיפור המבול כפי שהצליח לגלותו קאסוטו *) עסקנו בגיליון נח תשי"ד, הוא מעמידנו על כך שכל הסיפור בנוי שתי מערכות:

1. ו, ט  - ז, כד

2. ח, א- ט, יז

שכל אחת מהן מתחלקת לשש פיסקאות: 1. ו, ט-יב; יג-כב; ז, א-ה; ו-ט; י-טז; יז-כד

                                                                        2. ח, א-יד; טו-יז; יח-כב; ט, א-ז; ח-יא; יב-יז

וכן דבריו (עמ' 20 הוצ' תשכ"ה):

המערכה הראשונה מתארת, דרגה אחר דרגה, את פעולות מידת הדין, המביאות שואה על הארץ שנתמלאה חמס, ומעבירה לפנינו תמונות ההולכות ונעשות אפילות יותר ויותר, עד שבתוך חשכת המוות של הפיסקה הששית לא נשארה אלא נקודת אור פעוטה וחלשה, היא התיבה הצפה על פני המים הנוראים שכיסו את הכל והשומרת בתוך כתליה את תקוות החיים לעתיד. המערכה השניה מראה לנו, זה אחר זה, את השלבים השונים של פעולת מידת הרחמים, המחדשת את החיים על הארץ; אותו האור שהלך והצטמצם עד שנעשה רק נקודה קטנטונת בתוך העולם האפל, מתרחב יותר ויותר ומזהיר יותר ויותר, עד שמאיר שוב פעם את כל התמונה שלפנינו, ומראה לנו עולם שקט ושלו, מוכתר בקשת הפורשת צבעיה בענן, אות ועירבון לחיים ולשלום לדורות הבאים.

והנה גיליוננו עוסק בפסוקים אחדים מתוך תחילת המערכת השנייה (פרק ח **) והשאלה הראשונה עוסקת כולה ביחס שבין התחלה זו (ח, א) לבין המסופר לפני כן, בעיקר בין ח,א לבין ז, כד. האם זהו יחס של זה לאחר זה  או של זה בתוך זה.

ועיין גיליון כי-תבוא תשי"א שאלה א

וכן גיליון בראשית תשי"ב שאלה א

לשאלה א7 עיין לדברי הראב"ע בראשית כד, יד ד"ה אותה הוכחת: ... כי "ויאמר בת מי את", פירושו וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום.

ועיין גיליון וירא תשכ"א ב5 (ג), ועיין דברי הראב"ע שמות יט, ט  ד"ה ויאמר: אחר שאמר "וישב משה", מה טעם לומר "ויגד משה את דברי העם אל ה' " ? דע כי יש פסוקים רבים בתורה שהיו ראויים להיותם מוקדמים, והנה פירושו: וכבר היה כך וכך. כמו: "וייצר ה' אלוקים" (בראשית ב, ז) - וכבר יצר. "ויצמח ה' אלוקים" (בראשית ב, ט) - וכבר הצמיח. ... "ותאמר אל העבד" (בראשית כד, סה) - וכבר אמרה אל העבד, ואז "ותפל מעל הגמל" (פסוק סד !) ואין צורך להאריך.

ובאמת דרך זו ההופכת צורת פועל עתיד עם וי"ו המהפך לעבר - שהיא צורת העבר הרגילה בסיפור המקרא - ההולך ונמשך,  לעבר רחוק, לקפיצה אחורה, אינו מתקבל כלל, כי לזה מצאנו במקרא את הצורה "ופלוני עשה" במקום "ויעש פלוני".

ועיין רש"י בראשית   ד, א: ד"ה והאדם ידע

כא, א: ד"ה וה' פקד

לט, א: ד"ה ויוסף הורד

שאלה ג הובאה רק כדי להרגיל את הלומד בסגנונו  המוזר והקשה של אבן כספי. החשובה בשאלות גיליוננו היא שאלה ד. ועיין גם נח שאלה ב1 (2.)

ההשקפה על הקרבן כעשייה ספונטנית או אינסטיטוציונלית משתקפת בשני המדרשים של ד2. גם הרמב"ן בויקרא א, ט ד"ה נחוח  החל מן "והנה הם (דברי הרמב"ם) דברי הבאי ..., ברצותו להגן על הקרבן הספונטני כעשייה ערכית מבחינת הדת מסתמך על קרבנו של נח. 

לשאלה ד1 (א) תינתן בזה הטבלה הבאה, שהובאה גם בגיליון נח תשט"ז:

השווה:

בכניסה לתיבה נאמר:

   xx 1. התוכל להסביר את סבת השינויים בסדר המלים ? ( ועיין רש"י ! )

קשה הוא המדרש המובא ב - ד2  . להבנת דבריו יובאו כאן דברי ר' דוד הופמן בדברו באופן כללי על משמעותם של הקרבנות: עמ' סה ויקרא מהדורה תשי"ג בהוצ' מוסד הרב קוק.

רק נח, שראה במו עיניו באובדן עולם מלא רשעים, שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה' ותלויים בו והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל-חי. הדם שנשפך בתורת "נפש" בעל-החי על גבי המזבח, היה מסמל את נפש האדם ואת חי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד אלא גם בדמו שייך לה', "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". 

ואולם מה כוונתה האמיתית של ההבעה החגיגית הזאת ? דבר זה מתברר רק על ידי קרבנו של אברהם אבינו. כבר בתשעה נסיונות עמד אברהם ונמצא לבו נאמן לה'. עתה היה עליו לעמוד בניסיון הקשה ביותר. על פי צו ה' היה מוטל עליו להקריב את בנו יחידו, אשר היה קשור בו בכל נפשו ואשר חייו היו יקרים לו מחיי עצמו. ולאחר שגילה את נכונותו השלמה וצייתנותו האיתנה, באה הקריאה לשמור על חיי בנו והנה נגלה פתאום איל ואותו הביא לעולה תחת בנו. בזה הובע בבירור הרעיון, שבכח-החיים שאנחנו מקריבים לה' באמצעות קרבן בעל-החי, אנחנו מסמלים את הכניעה הגמורה והמשמעת השלמה לדרישות ה', שהן המטרה הסופית שלו. זאת היא מה שה' דורש מן האדם, זאת היא תכנה של "יראת השם ": משמעת בלתי מוגבלת לה'. "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".

ובדומה לדבריו מפרש את מדרשנו בעל "התירוש" (פירוש על מדרש רבה) לשר בן חיל העדולמי:

... לסימן הכרת תודה והכנעה לחפץ קונו, חידש  עניין המצייר שובע רצונו בברכת ה', שהשפיע לו טובו די והותר, עד שהנהו מקריב את מותרותיו לרצון קונו. ע"פ מה שיצייר בעשותו את הזבח בקניינו, שהוא נכסף לעשות נחת רוח ליוצרו, עד שאילו ידע כי רצון קונו לקחת את נפשו על קדושת שמו, הנהו מוכן לעשות את שעושה בקניינו גם בהקרבת חייו קרבן כליל לה'. והנה את זה העניין בפועל ממש הראה בתחילה אברהם, ואחריו תלמידיו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמם לכבשן האש למען קדושת השם. 

והנה איפוא השם יתברך הצופה ומביט  עד סוף כל הדורות, כבר הריח בקרבן נח -  הממריץ בלבו את הקרבת עצמו ע"י ציור - את הניחוח שהתאמת ע"י חסידי עליון בדורות הבאים בפועל ממש . והדרש הזה נחמד ומאד נעלה

נחמה ליבוביץ

*)  מנח עד אברהם עמ' 20 -21 במהדורה משנת תשכ"ה.

**) בפסוקים בודדים מתוך ח עסקו גם גיליונות קודמים: 

גיליון נח תש"ו עסק כמעט כולו בפסוק כא. 

לשאלה א וכן לשליחות העורב  והיונה עיין גיליון נח תשי"ב.

ת ש ו ב ו ת    ל ג ל י ו נ ו ת     ל ע י ו ן     ב פ ר ש ת      ה ש ב ו ע 

 ע  ר  ו  כ  ו  ת    ע ל - י ד י    י  צ  ח  ק    ר  י  י  נ  ר  

נח  [ תשכ"ב ]                                       פרק   ח

א.                        1. בפרק ז פסוק ד כתוב "אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" וכן בפסוק יב ואילו בפסוק כד כתוב: ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. אם כן כיצד יש ליישב את הסתירה !

2. שני פירושים, וייזל וקסוטו מחד וראב"ע מאידך. לראב"ע היתה תגבורת מים במשך 150 יום, ארבעים יום של גשם בלבד ועד 150 נפתחו מעיינות תהום ואף גשם ירד מידי פעם. לויזל גם הגשם וגם מי התהום גברו במשך 40 יום בלבד. ואילו "ויגברו המים" בפסוק כד פירוש שהמים לא חלחלו במשך זמן זה לאדמה

3. לפי ראב"ע = התרבו והתחזקו; לפי שני האחרים = עמדו ולא נספגו באדמה.

4. ראיה שהגשם פסק רק אחרי 150 יום, אז נאמר "ויכלא הגשם".

5. שיש קודם משפט כולל את כל התקופה ועובר על הכל בקיצור (פרק א) ואח"כ בא לספר פרטי הדברים וחוזר אחורה, כלומר, המסופר בפרק ב היה לפני "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל ביום השביעי מכל מלאכתו..." דהיינו, כל המסופר בפרק ב ד-כה קדם לנאמר בסוף א ובתחילת ב, א-ג. וכן כאן מה שמסופר בפרק ח א-ב קדם למה שנאמר בסוף פרק ז.

6. בפרק א פסוק כז: ויברא אלוקים את האדם ... ובפרק ב פסוק ז: ויצר ה' אלוקים את האדם ....

פרק י כולו;  ופרק יא א-י הוא מה שקרה בתוך כל אותה תקופה של פרק י.

7. התשובה נכתבה ע"י נחמה בעלון ההדרכה, עיין שם החל מ-לשאלה א7 .

ב. לראב"ע היש שכחה לפני כסא כבודו ?! 

לרמב"ן הרי לא רק את נח זכר אלא גם את משפחתו ? כיצד כלל בזכירת נח גם את החיה, בנח יכול לזכור את מעשיו הטובים ולהציל אותו בשל כך אך מה פשר הזכירה אצל החיה ?

רבנו בחיי ואבן כספי מתקשים בשילוב החיה ונח בזכירה  כקושי השני לעיל של הרמב"ן.

לקאסוטו האם זכירה כאן היא ההיפך משכחה ? 

ג. ידוע מטבע לשון היכול להתפרש כדבר והיפוכו, כי ההגבלה במילת "עד" אינו מחייב ואין מניעה לפרשו עד והלאה-עד ועד בכלל או עד ולא בכלל. ויפרש כל אחד לפי ההקשר, אך הכל תלוי בבחירה אם תבחר עד ולא בכלל בחרת בחיים, כי ישארו לך מים. ואם תבחר עד ועד בכלל פרשת למיתה כי התייבשו המים לגמרי.

ד.         1.  ההבדל בין קרבן אינסטוטיציונלי לבין הקרבה ספוטאנית. מחד הבין שזה רצון הקב"ה ולכן הקריב. ואילו לשני חש את החובה להביא קרבן לה'.

2.        א. מסירות נפש.

ב. אוהבו - אברהם; בן בנו חנניה מישאל ועזריה. יש דורות שיש בהם קידוש שם שמים ויש שאין.

ג. למה ה"א הידיעה - הניחוח ?

היה צריך לומר: וירח ה' ויהי לו לריח ניחוח, ואילו מובנו של "ריח הניחוח", היינו שהיה ריח ניחוח עוד לפני שהריח את הריח הזה; אלא: וירח ה' את ריחו של אברהם אבינו, ואחר כך הריח ריחם של חנניה מישאל ועזריה, ואמר: "הניחוח" - הרי זה אותו  ריח שהריחותי לפניו. ומאברהם עד חנניה  לא היה אף אחד שהקריב עמו על קידוש השם.

3.        א. ראה בטבלה המובאת בעלון ההדרכה. נאמר: ויבא נח ובניו ואשתו

בינו לבין אשתו מפרידים הבנים. בתיבה פרש מאשתו. ביציאה נאמר לו: צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך, עתה אל לך לפרוש ממנה. ואילו נח יוצא וביציאתו נאמר: נח ובניו ואשתו. (וראה פירוש מהרז"ו על מדרש)

ב. כשבועה אשר נשבעתי בעניין מי נח, נשבעתי מקצוף עליך ... כלומר, שלא אשחיתך עוד בקצפי. והנה גם שם, בישעיהו מח, נמצא הביטוי המוזר "מי יהודה" (פסוק א) כמו "מי נח".

ג. מפני שנח פרנס את כל בעלי החיים. "שמה שאמר צא משמע שמגרשו ומוציאו. על שעתה הגיע העת שהש"י ישוב למלאות הארץ ולפרנס אותם. ... ועל כוונה זו אמר לנח צא מן התיבה מהתמנות שלך כי אני בעצמי חוזר למקומי לפרנס העולם." (מהרז"ו שם)